היום, ערב יום הזיכרון לשואה בצל הקורונה. אני מרגישה שהתחושה העצובה הזאת מתעצמת לפחות אצלי אין ספק שזה יום קשה עוד יותר והמחשבות רצות עוד יותר מיום רגיל. אבל גם נותנת קצת יותר הבנה על החיים. איך דברים שקורים לנו, דברים שחווינו בעבר משפיעים עלינו גם אחרי שנים רבות. טראומה זה מה שהביאה איתה השואה לדורות הקודמים ולכל הדורות שיבואו אחרי. הטראומה הזאת, נשאה על כנפיה התנהגויות רבות של הורים ניצולי שואה, היא השליכה על הילדים שלהם על הנכדים. על הסביבה, החברים, תפיסת החיים תפיסת המציאות. הניסיון התמידי לחולל שינוי בכדי לקטוע את המעגל הקשה הזה לא תמיד התקדם.
ישנן משפחות שצלחו יותר את התהליך של השינוי, אבל רובן חיות בטראומות שאינן יישכחו לעולם. ואם כבר מדברים על העולם, תמיד יש לו נטייה לשכוח ממה שקרה. ולנו כיהודים יש נטייה להזכיר כל הזמן. ואם מדברים על כל הזמן, אז למה כל הזמן לא מזכירים את הנושא, את האנשים המבוגרים ואת מה שהיה. לעיתים נראה שניתן להם יום מיוחד אחד בשנה ואז זהו. אין יותר, כאילו זה מספיק ודי עד לשנה הבאה. וביתר השנה כל האנשים האלה נעלמים בחזרה בחיים שלהם לא נשמעים ואינם נראים. ולכן, קשה עוד יותר לשמר את הזיכרון הזה שלהם. אולי באיזשהו מקום אנחנו צריכים להיות קצת אחרים. אולי במקום משלחות לפולין עדיף שחלק מהמחויבות של הילדים תהייה לאמץ אדם מבוגר ניצול שואה, שיזכה לטלפון ביקור או שיחה חד שבועית וזה יכול לקרב יותר לסיפור האמיתי של מה קרה שם באמת. לתת לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. ואולי אפילו להעביר את המסר טוב יותר הלאה. אני מקווה מאוד שהאנטישמיות העצובה הזאת שלצערי מתנוססת מעל דפי ההיסטוריה זרעה ערימות של עצב וטראומות מתמשכות תישמר לעולם בתודעה שלנו ובתודעת העולם כולו כל יום ולא רק פעם בשנה. נותר לי רק לשלוח חיבוק גדול ואנרגיות טובות לכולם
בואו נכבד אותם. שיר
