יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה 2020 - יום זיכרון - סיפור אישי

בכל יום זיכרון אני נזכרת בפיגוע הנוראי שהתרחש בבית ליד. בזמנו הייתי תל אביבית ולא ידעתי שימים יובילו אותי למגורים בכפר יונה, מה שמרגיש כמו סגירת מעגל. ובכל זאת, איתי בבסיס שירתה בחורה שגרה בתל מונד. היינו חברות נפש שכן העברנו את כל השירות יחד.

אז מה היה שם? יום לפני השחרור שלי..יום ראשון בבוקר קבענו להיפגש בדיזינגוף סנטר ליום כיף. איך לא?

דיזינגוף של פעם היה אחד המקומות השווים אם לא ה.. התוכנית הייתה לשעה 10:00 מה שאומר שהאוטובוס שיצא בזמנו מתל מונד עבר דרך בית ליד ורק אז לתל - אביב.

בשעה 08:30 ניסיתי להתקשר אליה הביתה, טוב אז רק התחיל עידן הניידים ועוד לא היה לכל אחד. היא לא ענתה וגם לא אף אחד אחר. ניסיתי כל 10 דקות כמעט וכלום. אני זוכרת שבתקופה הזו היו משביתים גם את קווי הטלפון, בכל מצב שכזה והוצאת שיחה הייתה כמעט בלתי אפשרית. הדיווח בחדשות הגיע מאוחר יותר, טרם היה ברור מה קורה ומה מצב הפצועים הנפגעים והכל היה אנדרלמוסיה שלמה. הדיווחים היו קשים מאוד, תמונות מחרידות עלו מהמסך כמעט בלתי אפשריות לצפייה. לאט לאט, המצב התחיל לחלחל והפחד ההולך וגובר הלך והצטבר. לאחר המתנה ארוכה וקשה, בשעה 12:00 בצהריים היה קו פנוי שהצלחתי שוב לחייג אליה הביתה. אני זוכרת את אותם רגעים שהמתנתי והתפללתי שלא קרה לה כלום. שרגשות האשמה כבר החלו להציף אותי כמו גם הפחד שקרה משהו ואולי זו אשמתי שקבעתי אייתה וכל זה היה יכול להימנע.

אני זוכרת את אמא שלי, מרגיעה אותי ולא הולכת לעבודה בשל דאגה נוראית. ופתאום אחרי מאות חיוגים, היא עונה לי מהצד השני. "הי שיר" היא אומרת.. לא היו קווים.."גם אני ניסיתי להשיג אותך, את לא תאמיני אבל השעון המעורר לא צלצל, לא התעוררתי, פספסתי את האוטובוס הזה". עמדתי כ 2 דקות בדממה. הייתי מאושרת אבל בהלם.. המילים לא יצאו לי מהפה. אני רק זוכרת שהיא שאלה אותי אם אני עדיין על הקו. ניסיתי להבין את גודל המזל ששיחק עבור שתינו.

נרגעתי..היא בסדר היא חיה, ניפגש מחר ליום השחרור של שתינו..אבל בלי חגיגות.

היום יום הזיכרון לאנשים היקרים לנו שבזכותם אנחנו כאן. אנשים יקרים אלה, שאיבדו את חייהם והגנו עלינו בגופם במלחמות ישראל השונות והעצובות. וכן לזכר כל אותם אנשים שנהרגו ונפגעו בתקופת הפיגועים הנוראית שהתרחשה במדינה שלנו. אני זוכרת את הימים האיומים האלה, את הפחד לנסוע באוטובוסים באותה התקופה. הפחד להסתובב ברחובות. הלוואי שנחייה חיים של שלום במדינת ישראל. שולחת חיבוק גדול, לכל האנשים הנשים הילדים שליבי איתם על החוויות הקשות שעברו. הלוואי ולא תדעו צער, מי ייתן שכל יום מחייכם יהיה מלא באושר שמחה ודברים טובים. אמן.

תודה לעיריית כפר יונה על הדגל והנר נשמה. השנה נדליק אותו ונתפלל לשלום משפחתו של שמואל חג'ג'

יהיה זכרו ברוך.