עיסוי הוא בהחלט תחום ההתמחות שלי בשנים האחרונות, כשאני מחליטה ללמוד משהו אני עפה עליו בכל הכוח. אני לומדת חוקרת שואלת מתעניינת קוראת מאמרים שואלת אנשים, צופה בסרטונים ומה לא.
הדרייב אצלי בבטן הוא כל כך חזק ואינו משתנה. אני כל כולי בעיסוי והרצון לטפל ולהבריא אנשים ממקום נקי וטוב. אז מה קורה כשאני ביום לא טוב? את האמת? אני מעדיפה לא לטפל. למה? נכון אני עצמאית ואם אין עבודה אז אני במצב בטטה. אבל יחד עם זאת מה שקורה בפועל הוא מבחינתי להגיע לטיפול במצב רוח לא טוב ולהפיל את זה על המטופלת זה לא נכון, זה מורגש בטיפול שהמטפלת לא נותנת שקט למטופלת וחופרת לה כל הזמן, טיפול כזה הוא יותר נזק מתועלת לשני הצדדים. אז כשצריך לוותר פשוט, לדעת לוותר..
אני תמיד רוצה לתת את המאה אחוז שלי או לפחות לשאוף אליו בכל טיפול מחדש. נכון גם אני בנאדם וגם אני לא יכולה להיות מושלמת 24/7 אבל אני בהחלט מתיימרת להיות כזאת בקליניקה שלי.
למה? כי מבחינתי הטיפול הוא שליחות. כשאני מטפלת באנשי המטרה שלי היא להאיץ את ריפויים.
שייצאו חדשים, שירגישו טוב, שיעופו על עצמם וכמובן, שיעבירו את הבשורה הלאה ויחזרו כי הם חוו חוויה טובה. להרגיש שאחרי טיפול של שעה בקליניקה שלי, הצלחתי להעלות להם חיוך קטן על הפנים. הרגשתי שמשהו בשרירים שלהם השתחרר, הגוף כבר מרגיש שונה ממה שהיה כשנכנסה המטופלת לקליניקה וההרגשה קלה ובריאה יותר. וישנן גם מטופלות שנרדמות.. למה? כי זה אפשרי ורצוי.
פעמים רבות, הטיפול הוא בכלל שיחה עם הלקוחה בנוסף לעיסוי או במקומו. ברוב המקרים, הטיפול מוציא ממך כל כך הרבה דברים שהדחקת בפנים, ששכחת שהם קיימים, שלא היה לך זמן לדבר עליהם. ושנדחקו
אי שם במחשבה ובגוף אבל את חווה אותם עדיין במחשבות וברגשות. כל אלה ברורים לי ומתקבלים בברכה כשהם צפים בטיפול. ותאמיני לי, ההצפה היא עצומה הרגשות החששות והדאגות פשוט "טסות" החוצה. ובשביל זה אני פה, זה מה שנקרא "טיפול" מבחינתי.
אז מה בעצם קרה לי? טיפלתי שנים באנרגיות ולא הרגשתי צורך במגע. עד שלאט לאט משהו התחיל להשתנות. מגע, נגיעה, נשימה מועצמת. כל אלה התחילו לצבור תאוצה עם מסכי המגע. המגע האמיתי בין אחד לשני התחיל להתפוגג ומה שנותר הוא אני והמסך שלי. אנשים התחילו להרגיש פחות מחוזרים, פחות מחובקים ופחות אהובים. פוסטים כאלה ואחרים, התחילו לחלחל עמוק לתוך הנפש ולתפוס מקום של דיכאון ועצבות. ביחד עם המגע הנעלם נוצרה גם סיטואציה עמוקה וקשה. אם נודה בכך או לאו שזה המצב של המציאות החדשה שלנו, מציאות עם הרבה פחות מגע ומעט מאוד חיבוקים. אני חשה בו במטופלות שלי. אני חווה את הרגשות המועצמים שלהן בכל טיפול. את היכולת להתפרק פה בקליניקה שלי ואת הכוח שלי כמטפלת להכיל אותן. מגע הוא חיבור אדיר בין אנשים, הקורונה אפילו הצליחה להרחיק אותנו עוד יותר הן בחברה והן כיחידים האחד משני כשבתחילתה לא יכולנו לחבק אפילו את הקרובים אלינו ביותר. בהרבה משפחות זה יצר ריחוק שעד היום עד לא נרפאו ממנו. אז כן, מגע והרבה. חבקו את מי שאתם צריכים, אל תפחדו לומר שאתם אוהבים, נשקו בכל הכוח. מגע הוא משהו מרפא חד משמעית אנשים שחווים מגע מרגישים בטוחים יותר בעצמם רגועים יותר ואפילו מצליחים יותר.
השבוע מטופלת שלי קמה מהמיטה ואמרה לי "שיר יכול להיות שאני יותר זוהרת ממה שבאתי אלייך? איך זה שהצבע חזר לי ככה לפנים?" המטופלת השנייה אמרה לי "שיר, חיכיתי כל החודש לפגישה הבאה שלנו, כל פעם אני מרגישה איך חלק נוסף בי מתעורר לחיים מכמות האנרגיה שמוזרמת לשם" מטופלת שלישית "אני פשוט מצליחה לרחף כמה שעות אחר כך" ואני אומרת, באהבה. נתינה היא כוח, היא עוצמה. אם יש לך מה לתת אז לתת מהלב, נתינה אמיתית שלמה ואוהבת. אם יש לך רק חצי, זה גם טוב את בדרך הנכונה עם תהליך נכון והתכווננות גם החצי השני יגיע. והכל בסבלנות וסובלנות.
ובנוגע אלי, אני נולדתי לטפל, להכיל, לתת ולהיות פה בשבילך
שיר מטפלת הוליסטית
