אז הבוקר שלי התחיל טוב, קמתי בבוקר והתארגנתי לצאת לפגישה.
הילדה המקסימה שלי פינקה אותי בשוקו ועוגייה מחווה שאינה ברורה מאליה ושמחתי על כל רגע בחיי..
בדרך אספתי חברה שהצטרפה אלי לפגישה מה שהפך את היום לנחמד עוד יותר.. אנחנו נוסעות לכיוון תל-מונד תוך שיחה ארוכה למה הולך להיות ומתכננות את המשך היום.. ואז בום.. הנהגת מאחורי נכנסה בנו בעוצמה שהותירה את שתינו מבוהלות לחלוטין.. יצאנו החוצה וראינו שיש פגיעה רק לרכב ונכון לכרגע רק כמה מכות יבשות.. עצרנו בצד והחלפנו פרטים.
אני והחברה חזרנו לרכב, העניינים נרגעו, אני פחות.. והמשכנו לשוחח.. הדבר הראשון שראיתי כשחזרתי לרכב שלי היה השוקו והעוגייה שטרם הספקתי לשתות מהבוקר.. זה היה הדבר הראשון שגרם לי לחייך גם אחרי החוויה שעברתי..
הפגישה התנהלה כרגיל, הכל זרם כמו שציפינו והיום המשיך..
המחשבות החיוביות שעוררו בי השוקו והעוגייה הציפו אותי, ההרגשה שלמרות התאונה וכמה כאבים שמקווה שיעברו בקרוב,
מיד התחלתי להחליף את המחשבות השליליות בחיוביות..
להרגיש שאני ברת מזל.. שטוב שכך זה הסתיים..
ומה שצריך לקרות קורה אבל אני אבחר את הדרך שבה אני רוצה שהדברים ימשיכו להתנהל..
וחוצמזה.. מה שלא הורג מכשל.. שיר מטפלת הוליסטית